#אני חושבת על זה ואני חושבת על זה ואני חושבת על זה

[kipotz]

אני חושבת שאשכבראש זה מקסים ואני מחכה בקוצר רוח לפורים כדי לספר על זה למשפחה שלי.

Step 1)

Achashverosh/אחשוורוש = Persian emperor

Step 2)

Achashberosh/עכשברוש = Persian rat king

Step 3)

Ashachberosh/אשכבראש = Testical in head(????)

[stungbyadog]

תקשיבו, אפשר לעשות amv מטורף על ביבי והממשלה לשיר digital silence אבל! לא בלי להיראות כמו משוגע קונספירציות

[lmaowh-at]

לא יודעת אם הצד הזה של טאמבלר חי עדיין אבל הפרק האחרון של קופה ראשית היה כל כך מאכזב ורדוד מבחינת ההומור. תגידו מה שתגידו אבל למרות שראמזי תמיד היה ססגוני וליצני הוא לא היה אימביציל מספיק כדי לאכול חבילת פאקינג שיפודים. פעמיים . בשתי העונות האחרונות אני באמת מרגישה כאילו הקצינו אותו לממדים שלא היו בעונות הראשונות וזה יותר גורם לי לקרינג' מאשר לגיחוך כלשהו, שלא לציין שמערכת היחסים בין שירה לכוכבה שפעם הייתה "דמות אם" וגררה איתה רגעים מצחיקים ולפעמים גם אש��רה נחמדים נהייתה פשוט . לא יודעת. גם למה כוכבה יוצאת עם ילדים בתיכון עכשיו????? אני מרגישה כאילו אני לא אמורה להיות מופתעת/מאוכזבת אבל אני כן והקטע הזה ממש הרס לי את הפרק למאו, זה כאילו שנגמרו להם הרעיונות לגמרי אז הם פשוט שמים אותם בסיטואציות הכי הזויות ומופרחות כדי ליצור עניין אבל זה אף פעם לא יחזור להיות כמו מה שזה היה בעונות 1-2

[emmafallsinlove]

אחותי גילתה את נפלאות all too well 10 minutes version (היא לא סוויפטית)

[illmamnimh]

אני לא זוכרת מה היה הטאג ושל מי היה הרעיון אבל פעם מישהו עשו פוסט לחלזונות ברחוב ואני עדיין חושבת על זה

קחו חילזון

[jewvian]

עשיתי בינג׳ למפקדת ואני קצת רוצה לדבר על אלטרנטיב יוניברס בו שמרית ונועה יוצאות כזה עשרה חודשים לפני ששמרית מתגייסת (ככה שהן התחילו לצאת בסיום י״ב) ואז היא מתגייסת ולא שיחררו את נועה ליום גיוס של שמרית (כי צה״ל) ובדיוק באותו הבוקר קורה כל העניין עם סאלי וערבה ונועה לחוצה כי שמרית לא עונה לה אבל עכשיו הם רוצים שהיא תהיה מ״מ?? וכזה. אני פשוט רוצה את התגובה של שמרית שהיא רואה שנועה היא המ״מ שלה אחרי שהיו לה 5 קריסות נפשיות בהודעות בזמן ששמרית באוטובוס בדרך לבט״ר

מעניין מעניין....

קודם כל אני בעד לדבר על נועה ושמרית לנצח, אז זה כבר כיף.

דבר שני, הטיימליין של הגיוס של שמרית ספציפית תמיד עניין אותי כי כזה..... נועה כבר פאקינג קצינה עם פז"ם מסויים ושמרית רק מתחילה טירונות. אני יודעת שיש גיוסים מאוחרים ושלכל אחד יש את הסיבות שלו לדחיית שירות, אבל לא באמת הוסבר לנו למה שמרית התגייסה כל כך מאוחר?

זה יותר מעשרה חודשים. אלא אם נועה הייתה במסלול יעודי לקצונה ושם מקצרים תהליכים, אבל בכללי לוקח זמן עד שפותחים מחזורים וצריך פז"ם ביחידה..... ואז יש הכנה והשלמה והקורס עצמו.....

אולי נגיד ששמרית הייתה בשנת שירות? מתאים לה להתנדב באיזה משהו. או יותר גרוע: היא חוותה אירוע כלשהו שדחה לה את השירות.

בכל מקרה אני חושבת שיש איזה שנה הבדל בקאנון של הסדרה בין הגיוס של נועה לגיוס של שמרית, בגלל זה נועה הייתה מופתעת יותר מהרגיל מהנוכחות של שמרית.

גם באלטרנטיב יוניברס זה תופס האמת. נגיד באמת שמרית הייתה בשנת שירות ונועה יצאה לקצונה אבל לא התקבלה להיות מ"מ ועכשיו היא סתם מפקדת חמ"ל בבט"ר. נועה לא מדברת עם שמרית בשעות העבודה כמובן, אבל שמרית תמכה בה ועודדה אותה, אמרה לה שקצין זה קצין זה קצין, שלפחות יש לה את הדרגות שהיא רצתה.

נועה פחדה לבקש יום חופש בגיוס של שמרית, גם ככה המבס"ית שונאת אותה, אבל בשביל שמרית היא תעשה הכל, תלך עד למשרד, תדפוק על הדלת-

לא אושר. קורה.

לילה לפני הן דיברו בטלפון, נועה הפצירה בשמרית ללכת לישון כי היום הראשון בבקו"ם גם ככה מטורף, אבל שמרית רצתה עוד קצת זמן עם נועה. שתיהן ידעו, בעיקר נועה, שאין זמן לדברים האלה בטירונות. אין זמן לטלפונים, אין זמן לעצמך.

אז הן המשיכו לדבר עד ששתיהן נרדמו.

אני לא חושבת שנועה ידעה ספציפית ששמרית תגיע לבט"ר שלה. לא חסרים בסיסי טירונות, וזאת החלטה של דרגים גבוהים ממנה מי יתקבל לאיפה. היא חוותה את זה על בשרה.

אבל אז כאמור קרה מה שקרה עם סאלי..... נועה הוקפצה להחליף אותה..... הכל קרה בבת אחת. היא ניסתה להתקשר לשמרית, אפילו אם היא ידעה שהיא לא תהיה זמינה, אבל היא הייתה צריכה לפרוק את כל הרגשות והתחושות והתקוות והחלומות שפתאום התגשמו לה.

נועה התחילה להבין שהסיכוי שהיא תפגוש את שמרית גדל ברגע שהיא קיבלה את הרשימות מהבקו"ם עם זמני ההגעה...... ואז עם רשימת השמות........ ואז עם רשימת המחלקות והכיתות....... שמרית הייתה שלה בכל מובן המילה.

שמרית כמובן לא בקטע. היא לא יודעת. הטלפון שלה כבוי ממזמן בכיס. היא לא חוותה עם נועה את העליות והמורדות של היום הזה, מהזווית של המ"מ החדשה כמובן. מהזווית של איך לעזאזל היא אמורה לפקד על החברה שלה. מהזווית של היא אמורה לצאת מהארון ולסרב לתפקיד?

אבל נועה שתקה. הפחד והחרדה אחזו בה. היא החליטה לחכות לשמרית, הן יפתרו את זה ביחד. אין מה להקדים את התרופה. אין עדיין מכה, וגם מי אומר שתהיה בכלל מכה?

ואז האוטובוסים מגיעים והמ"כיות רצות לקבל את החיילות החדשות. נועה מחכה במשרד, זה לא הזמן שלה להופיע. עדיין לא. ספיר נכנסת למשרד ומודיעה לה שכולן נוכחות. תהיה קבלת ציוד, הצגת המ"מ ואז שיחת מ"פ. נועה מהנהנת.

נשימות עמוקות והיא בחוץ, ידיה אוחזות בקלסר. השרוך הירוק קורץ לה בזווית העין. היא מתקדמת לעבר המחלקה שלה, עיניה סורקות את החיילות עד שהן נופלות על שמרית, איפשהו בסוף הטור.

"לקבלת המ"מ הכוח יימתח להקשב! שתיים שלוש - הקשב!"

אף חיילת לא באמת נדרכת. רק ספיר עומדת ישר, מצדיעה בכבוד. נועה משחררת אותה ופונה להסתכל על המחלקה. העיניים של שמרית עליה, חומות ופעורות ועם מיליון שאלות שלנועה אין זמן לענות עליהן.

"צהריים טובים מחלקה שלוש!"

[chcctah]

היום נכנסתי לאוטובוס והעברתי את הרב קו, הכל עבר בסדר והמסך הפך לירוק עם הצליל הזה שהרב קו תוקף במכשיר.

אחרי 10 דקות נכנס פקח, בדק במכשיר שלו את הרב קו שלי. הייתי רגועה כי תיקפתי והכל בסדר, אבל במכשיר שלו הראה שלא תיקפתי. ניסיתי להראות לו, להוכיח לו, באפלקצית הרב קו גם רשום שהעברתי את הרב קו, אותו זה לא עניין. רשם לי קנס.

אחר כך המשיך לבדוק עוד אנשים, התחיל לראות עוד עם אותה בעיה, ולא נתן להם קנס. האוטובוס לא שתק. זה התחיל מאיש מבוגר אחד שהגן עלי, יצא על הפקח שיבטל לי את הדו"ח. הוא סרב. לאחר מכן יצאו עוד אנשים לקראתי, מספר אנשים יוצאים עליו, אחרים מנחמים אותי ומרגיעים אותי כי זאת פעם ראשונה שקיבלתי קנס ומאוד נלחצתי ואני אדם רגיש.

אני רוצה להגיד שבשום מדינה אחרת זה לא היה קורה. רק בישראל אנשים יעמדו וייצאו לקראתך כשיש אי צדק, כי אנחנו כולנו עם אחד ודם אחד, רק כאן אנחנו חלק מכולם. וזה מאוד ריגש אותי לראות את כולם מגנים עלי למרות שיכלו לא לעשות דבר. ובזכותם התבטל לי הקנס.

אני רוצה כל כך להודות לכל איש ואישה שהיו בנסיעה איתי, בשביליהם זה צעד קטן ובשבילי זה היה עולם ומלואו. אז אני משתפת כאן שתדעו איזה אנשים טובי לב יש לנו. אני רוצה להראות שבשעת צורך, לא משנה מה הדעות השונות בנינו, כולנו כאן אחד בשביל השני. והיום יצא לי לראות זאת. זה אירוע כה קטן אבל עד עכשיו אני חושבת על זה.

[israeli-dishes-tournament]

שקדי המרק כפי שאנחנו מכירים אותם הגיעו אלינו מתקופת הצנע. כפי שאתם יודעים (או שלא, זה גם בסדר) בין השנים 1949 ל1959 הייתה במדינת ישראל הצעירה מדיניות קיצוב בעיקר בכל הקשור ברכישת מזון או ביגוד. המדיניות הזו חלה על אנשים פרטיים כמובן, אבל גם על מפעלים וכאן סיפורנו מתחיל.

כל חודש מפעלים היו מקבלים הקצבה מסוימת של קמח, אך חודש אחד מפעל אסם לא קיבל את הקצבה המגיעה לו, כפיצוי על כך הוצע להם 300 ק"ג שמן במקום. מה עושים עם כמות שמן כזו? מתחילים לטגן קמח. וכך נוצרו שקדי המרק בצורה המוכרת לנו.

אבל שקדי המרק לא צצו משום מקום. שקדי המרק המקוריים, "זופ מאנדלען" ביידיש, היו תוספת למרק שאכלו יהודים אשכנזים בפסח וה��ו כנראה דומים לקניידלעך (מאכל שראוי לציון בפני עצמו), רק מטוגנים במקום מבושלים.

ואני חושבת שזה מאכל שמייצג את החברה הישראלית. הוא אמנם הגיע מהגולה אבל הוא ישראלי לחלוטין, סיפור יצירתו הוא סמל של התושייה והיוזמה הישראלית, ואין אחד שלא אוהב אותו. אוקיי, אולי הסעיף האחרון לא חל על המדינה שלנו, אבל אני כבר חודשים טוענת שקמפיין ההסברה שאנחנו צריכים זה לחלק לאנשים בחו"ל שקדי מרק, איך הם יכולים לשנוא אותנו כשהגאונות הזו מגיעה מהמוח הישראלי. זה אולי הדבר היחיד שאנחנו כעם יכולים להסכים עליו, אין על שקדי מרק.

אז תצביעו לשקדי מרק, לאחדות, ולתפארת מדינת ישראל!

פרופגנדה

[bnncat]

אוקיי הזמנתי לאחרונה שמן צ׳ילי מאייהרב ואני חושבת שפיתחתי התמכרות אני שמה את זה על הכל זה באמת הופך כל ארוחה לפי אלף יותר טעימה ואפילו יותר אסתטית זה כל כךךך טעיםםם

[swimmingtvshowghostwoman]

ביום זיכרון רגיל הייתי יושבת עכשיו בחדר ומוודאה שזה חלק מהמוח שלי, שאני חושבת וזוכרת וחווה את היום הזה.

שומעת שירים, רואה ״אח שלי הגדול״, מסתכלת על סיפורים של אנשים.

הכל בשביל שזה ירגיש חלק ממני.

השנה לא הייתי צריכה את זה, כל יום היה יום זיכרון, כל יום אני חושבת עליו, כל שיר יכול להיות שיר זיכרון, פתאום לא צריך את ״אח שלי הגדול״ שיגרום לי להבין אבל של אחים ואבל של משפחות.

כי יש לי את האבל שלי, ואני רואה את המשפחות ואת האחיות והאחים .

הלוואי והייתי עדיין צריכה שירים וסרטים כדי לחוות את היום הזה.

[jvp-wannabe]

Hebrew Israeli rant, non-Hebrew speakers are welcome to (try to) google translate

(edit: keep in mind that Google tends to translate the Hebrew term for the lgbtq+ community, הקהילה הגאה, as "the gay comunity" for whatever reason)

ANTIZIONISTS DNI

אוקיי. זה לא קשור לעמוד שלי בשום צורה, וזה גם ממש לא הפורמט, אבל הרגשתי צורך שהדברים האלה יהיו כתובים איפשהו ואני כבר לא ככ משתמשת ברשתות חברתיות אחרות

ואני יודעת שאנחנו בתקופה שיש לנו מספיק צרות על הראש והלב רק נסדק עוד ועוד בכל יום שעובר, דווקא בגלל זה זאת גם תקופה שבה קרעים שיש לנו בעם רק מטרידים יותר בכל הזדמנות שבה הם מתגלים.

יש משהו אצלנו, ישראלים - אנחנו כל כך רגילים לאנשים שעצם הצורה שבה אנחנו חיים מפריעה להם. וזה לא רק קשור לאנטישמיות ואנטיציונות או מה-שזה-לא-יהיה זה גם בינינו, החילונים רגילים לזה שיש כאלה שאומרים שהם לא יהודים ואפילו קוראים להם "גויים דוברי עברית" (כאילו שאנטישמים לא רוצים לשחוט לנו את הצורה בדיוק באותה המידה וכאילו שמשמעות המילה "גוי" היא לא "עם" במקור). חרדים רגילים לזה שרואים בהם קיצוניים בוגדי המדינה כאילו שאין חרדים שרואים בעצמם חלק מהמדינה וגם מתגייסים לצבא והכל. הדתיים רגילים שחילונים מסוימים רואים בהם תמהוניים פרמיטיביים שלא מאמינים במדע או כל שיט אחר שאנשים מצליחים לחשוב ��ליו

ותמיד מדברים על כמה שזה לא טוב והכל וכמה שחשוב לצמצם את הסטיגמות האלה וכל הדיבורים הנורא יפים האלה באוויר

ואז מגיעה הקהילה הגאה, ועוד יותר הקהילה הטראנסית

ויכול להיות שאני אדבר יותר מהכיוון של הקהילה הטראנסית כי זה משהו שקצת יותר קרוב אלי במובן מסויים

אבל כשזה מגיע לקהילה הגאה בארץ מרגיש לי שתמיד מסתכלים על זה מהכיוון של

יש חילונים שתומכים ואז יש חילונים שלא תומכים ואת הדתיים שלא תומכים

ולא יודעת, אולי בתור מישהי שגדלה בסביבה שכן יצא לי גם להיות הרבה בסביבת אנשים דתיים וגם להכיר אנשים מהקהילה שהגיעו גם להיות החברים הכי טובים שלי, אני תמיד איכשהו חשבתי שנקודת המבט הזאת של "הדתיים תמיד נגד" היא אבסורדית ושזה חלק מהסטיגמה והכל

ובאיזשהו מקום להיות בטאמבלר רק חיזק את קו המחשבה הזה כי אני רואה בחו"ל המון מקרים של יהודים דתיים שהם תומכים בקהילה הגאה וגם הרבה מקרים שהם חלק מהקהילה הגאה ומוצאים דרכים איך הדת היהודית יכולה לבוא עם זהויות גאות יד ביד

שבלי קשר, אני חושבת שזה ממש יפה כי זה הרי מה שאנחנו היהודים עושים כבר במשך אלפי שנים - מוצאים איך החיים שלנו כן יכולים להסתדר עם הדת ומנהגי היהדות כי אלוהים יצר את התורה בשבילנו ולכן לא יכול להיות שהיא לא תתאים לחיים שלנו, ולכן אם היא "לא מתאימה" אז סימן שאנחנו צריכים לפרש משהו באופן אחר כך שהיא כן תתאים כי היא נוצרה בשבילנו (ואני אומרת את זה ממקום חילוני לגמרי, פשוט מקצת היכרות עם אנשים דתיים וממקום אולי קצת יותר מסורתי)

ולא יודעת, במובן מסויים מרגיש לי שקיבלתי בימים האחרונים קצת סטירה לפרצוף

וזה מאוד קשה להסביר את זה בלי להכנס בדיוק למה שנתקלתי בו אבל בגדול זה נחשב "מכיל כלפי הדתיים" פשוט לא להכיר בקיום של הקהילה הגאה ולהדחיק את הנושא של הקהילה הגאה

וזה כזה. אנחנו לא מדחיקים את הקיום של החילונים בשביל להיות מכילים כלפי דתיים, נכון? אנחנו לא מדחיקים את הקיום של החרדים בשביל להיות מכילים כלפי חילונים, נכון? איך זה שמותר לדבר על זה שקיימים אנשים חילונים שאפילו לא אוכלים כשר וזה בסדר כלפי דתיים גם אם הם לא מסכימים עם זה, אבל לדבר על קבוצה אחרת של יהודים שחיים קצת אחרת זה לא בסדר רק מעצם ההזכרה שזה קיים? כאילו

זאת בסך הכל קבוצה של יהודים שחיים את החיים בצורה אחרת ונותנים ליהדות שלהם משמעות אחרת. לא משנה אם הם חילונים שהדת פחות חשובה להם אבל הם כן חלק מכלל ישראל, או יהודים דתיים שמצליחים לשלב יחד עם הדת (דבר שהוא שוב סופר מדהים בעיניי). אלה בסך הכל יהודים שחיים קצת אחרת ולא כופים את אורח חייהם על אף אחד אחר ולא שוללים את זכות הקיום של אף אחד אחר, ואם למישהו זה מפריע אז זה עליו, לא עליהם.

ואני פשוט פיזית לא יודעת אם זה משהו שאני בכלל אוכל לעמוד בו אם אני יום אחד אצליח להבין מה לעזאזל עובר עליי וזה יגמר בזה שאני "אצא מהארון" או איך שלא תקראו לזה

כי תמיד היו לי חברים דתיים ובמובן מסויים הייתי יותר קרובה אליהם מרוב האנשים החילונים בחיים שלי אבל לא יודעת. כל התקופה הארורה הזאת ערערה הרבה דברים שחשבתי שידעתי והייתי חייבת להעלות את זה על הכתב איכשהו.

אני חושבת שאני אקח הפסקה מטאמבלר לקצת זמן (לא שהעמוד הזה היה הכי פעיל בכל מקרה).

עם ישראל חי

[stungbyadog]

כן כן האמריקאים עוזרים לנו במלחמה אבל כשאני במדינה זרה ושואלים אותי מאיפה אני ואני עונה מדינה רנדומלית והם מתחילים לשאול שאלות כאילו אני בערב טריוויה או חס וחלילה לדבר את השפה הרנדומלית הזאת אני יכולה להגיד שאני בעצם אמריקאית בכלל אבל סבתא שלי 4 דורות אחורה היא משם והיופי הוא שזה כלכך דבר אמריקאי להגיד שיצאתי מזה בלי פגע ואישית אני חושבת שהאמריקאים לא מקבלים על זה מספיק קרדיט

[krembovanil]

יש לי משהו חשוב לדבר עליו

והמשהו הזה של אורן להב

אני אתחיל ואומר שלא אכפת לי מאורן להב אני לא מוצאת אותו מצחיק (חוץ מהביצוע שלו ל׳יפה כלבנה׳) ואני לא חושבת שיש לו איזשהו כישרון שצריך לשבח

ואתם בוודאי לפעמים שואלים את עצמכם, למה לעזאזל הוא מפורסם? זה באשמתנו, או לפחות באשמת מי שהגיב לו

אורן להב התחיל בתור מגה lolcow שתפס תאוצה מזה שהגיבו לו על דברים בצחוק ובציניות ומשם הוא המשיך להתפרסם בדרך טבעית, כשכל פעם מחדש מלבים את האש הצינית עליו

כאילו, תסלחו לי, אבל אני לא רוצה לראות את הדעה שלו על הבחירות באמריקה (והקוספליי המביך שלו לטראמפ), לא אכפת לי מהצו ראשון שלו ואני ממש אבל ממש לא רוצה לעמוד בתור ולקנות סופגניית אורן להב

וגם אני חושבת שזה נסיון קצת עצוב לשחזר את דקל וקנין

[noaghere]

טוב בחיים לא העלתי פה משהו למרות שאני כבר 8 שנים בערך בטאמבלר ואני לא בטוחה איך באמת לתייג דברים או מה אני עושה (מאוד בומרי מצידי למרות שאני בת 21) אבל אחרי כל מה שראיתי פה בחודש האחרון אני כבר לא יכולה יותר.

פעם טאמבלר סימן עבורי מקום שקט שאני יכולה להיות מי שאני ולראות ייצוג של החנוניות שבי ולראות שזה בסדר ומקובל כשלא באמת היו אנשים סביבי עם אותם תחומי עניין.

גם בכל מיני מצבים פוליטיים, בארץ ובעולם, מצאתי שאנשים פה מייצגים בערך את הדעות שלי, כותבים דברים שאני חושבת ושאני עוד פעם מרגישה שרואים ומקבלים אותי.

אבל החל מה 7.10 רמת האנטישמיות והשנאה לא מפסיקה להפחיד אותי, פעם ביום בערך אני עושה את הטעות של להסתכל על מה שאנשים מעלים שקשור למצב ואני כמעט בוכה אחרי כמה פוסטים.

איך אנשים מסרבים לראות את מה שקורה פה? כל הפמניסטים.ות, הלהט"ב, האנשים שמחשיבים את עצמם "ווק" וכאילו. יש מעל 1400 נרצחים והמספר רק עולה, 247 חטופים שמתוכם רק 5 שוחררו (ואחת בגלל מבצע צבאי), סרטונים של תינוקות שערפו להם את הראש, גופות שרופות, עדויות של השורדים, איך זה לא מספיק לאף אחד??? איך זה משהו שיש אחריו "כן, אבל..."???

אני משרתת כרגע באילת ועובדת עם משפחות ואנשים שפונו מהבתים שלהם והסיפוריםשלהם זה ברמת סיפורים מהשואה, בחיים לא חשבתי שאשמע עדויות מצמררות כל כך ממקרים לא מתקופת השואה.

��טיעונים הכי טיפשיים שכואבים לי?

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד: טוב כפרה בואו לישראל תראו חברי כנסת, שופטים.ות, רופאים.ות, אחים.ות, קצינים.ות ערביים ולא רק - יש אנשים מכל המוצאים, עדות ודתות בעמדות מפתח במדינה.

2. יש לנו את כיפת ברזל זה לא חוכמה: כי אנחנו השתמשנו בכסף שלנו בשביל להגן על האזרחים, חמאס השתמשו בביליוני דולרים שהם קיבלו לבנות מנהרות מתחת לבתי חולים, בתי ספר וגנים ובשביל לבנות טילים שנזרקים על ישראל.

3.הפלסטינאים לא עשו כלום והם רק רוצים שלום: לפני ה 7.10 אני האמנתי בזה, בלב שלם, שיש אנשים שם שרוצים איתנו שלום, אבל אחרי היום הארור הזה שרואים תיעודים ממצלמות שאחרי שהמחבלים הצליחו לעבור את הגדר ולחדור למדינה כמות האזרחים ה"חפים מפשע" שהגיעו בשביל לרצוח, לחטוף ולאנוס היא מטורפת ולא נתפסת. והסרטונים שבהם רואים חמאסניקים מציגים לראווה גופות ואת הפלסטינאים חוגגים ברחובות?? אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש שלי.

4. "ישראל מבצעת רצח עם": לא??? האוכלוסייה הפלסטינית רק גדלה!! רצח עם זה שלפני 1939 היו 12 מיליון יהודים בעולם ורק עכשיו!!! יש אותה כמות בערך שוב.

נמאס לי.

נמאס לי לפחד.

נמאס לי לבכות.

נמאס לי מה "מנהיגים" שלנו שכל יום מתגלה גודל המחדל שקרה באשמתם.

נמאס לי שהעולם תמיד מחפש תירוץ לשנוא יהודים.

נמאס לי מכל הכביכול ליברלים שהטיעון הכי טוב שלהם למצב זה "educate yourself" כשאנשים שגרים פה מסבירים להם מה קורה ואין להם באמת מה לומר.

ונכון, ישראל לא מושלמת, רחוק מאוווווד מזה, בחודשים האחרונים היה בעיקר שנאה וגועל אחד כלפי השני אבל ברגע שהכל קרה? ברגע שמשהו איפס אותנו? לאף אחד כבר לא שינה ימין ושמאל, חרדים וחילונים, גברים ונשים, כולם התאחדו ביחד למען מי שנפגע במתקפה האכזרית ולמען הגנת המדינה. אנשים שלא היו במילואים שנים הגיעו, חיילים שהשתחררו הרגע חזרו מהטיולים שלהם ונפלו במלחמה על הגנת המולדת.

בחיים לא הייתי יותר גאה להיות ישראלית ויהודיה כמו היום.

אני מקווה שכל הישראלים/יהודים שפה שומרים על עצמם כי העולם זה מקום מאוד מפחיד עבורנו כרגע, אנחנו חזקים ואנחנו נעבור את זה, אין ברירה אחרת.

[burnyourdiaries]

לשרוף את היומן

ויקיפדיה מגדירה בלוגים ככה: בלוג הוא חלק מאתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, לעיונם של גולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה. המילה "בלוג" היא הלחם של המילים מאנגלית: Web (רשת) ו-Log (יומן). אם ככה, היו לי הרבה בלוגים שונים בחיים שלי- חלקם אפילו היו מאוד מוצלחים, בסטנדרטים של הגילאים השונים שהם נוצרו בהם, ורובם ככולם נשענו על קביים ויזואליות, בתור אדם די חזותי (למרות שלדעתי אני לא מצליחה להראות כמו אדם חזותי). היה לי עמוד מימז בג��ל 12-15. להגיד מימז זה קצת מורכב- זה היה עמוד טקסטפוסטים, כמו בטאמבלר, או יותר כמו בסיקרט, אבל הוא היה באינסטגרם- פוסטים מאוד צנועים וקצרים אבל הם רק לעתים נדירות היו אישיים, והתכוונו להצחיק בעיקר. זה היה אחרי שוויין ופייסבוק שניהם מתו, טוויטר לא דיבר לנוער ישראלי, ואינסטגרם היה הפלטפורמה הכי טובה למה שרציתי- מה גם שאמא שלי לא הסכימה לי להעלות תמונות שלי לאינסטגרם, אז החשבון הזה היה התירוץ שלי לקחת חלק בסערה התרבותית שכיתה ז' הכניסה לחיי. זאת אולי ההתנסות הראשונה שלי במיקרוסלביות- להתחיל מקטן, בטכניקה נגישה, וליצור אובייקט תרבותי שיוצר משהו שאין ממנו כל כך בארץ. כשהתחלתי להעלות פוסטים הייתה רק מישהי ישראלית אחת שהיה לה עמוד כזה, אני חושבת שקראו לה משהו כמו @גאדדאמן.ישראל, ואהבתי אותה ברמות- היא הייתה מצחיקה, צינית אבל כנה, והיא הייתה גדולה ממני במשהו כמו שלוש שנים- שזה התבלין הכי טעים לחברות אינטרנטית. הייתי מעלה באופן מספיק עקבי, ולא עברו 10 פוסטים עד שזיהיתי שאני צוברת עוקבים קבועים, לא הרבה אבל גם לא כל כך מעט, ושהם עושים לי לייקים ממש בשניות הראשונות שאחרי שהפוסטים עולים.

אחריה ואחרי קמו עוד כמה עמודים כאלו- וזה התגלגל (כמו הרבה מקומות באינטרנט) להיות מרחב לילדי פאנדומים, גיימינג, ותחומי עניין מהסוג הזה (לא מספיק נורמטיבי כדי להיות באינסטגרם הקלאסי אבל גם לא מספיק חנוני בשביל חמש יח"ל במשהו). אחרי העמוד הזה התחילה החגיגה- פתחתי עוד שני חשבונות באינסטגרם- אחד לתמונות שלי ועוד אחד למימז, מחקתי חשבון ואז פתחתי אחד אחר- כדי להעלות תמונות שלי שוב אבל עם האסתטיקה האלטרנטיבית שניסיתי ליישם בחיים שלי, ואז פתחתי גם בלוג בטאמבלר וכשהתחילה לפרוח קהילה של בני נוער ישראלים בטאמבלר מצאתי את עצמי עם שלושה בלוגים- אחד לועזי, אחד ישראלי, ואחד ישראלי לדברים של חנונים (מהסוג שתיארתי קודם). פתחתי פייסבוק, העלתי אליו דברים מביכים ואז מחקתי, ויש לי עוד כל מיני חורים בעלילה כשאני מנסה להתחקות אחרי התהליכים האלה. בדיעבד אני נזכרת במשהו: עוד לפני אינסטגרם, מכיתה ד' בערך, היה לי חשבון בגוגל פלוס, והעליתי אליו ציורים דיגיטליים מעפנים (כנראה), והייתה לי בו חברה ממלזיה ודיברנו הרבה (אני תוהה עכשיו אם היא הייתה אדם מבוגר), ועוד כל מיני חברות מישראל עם שמות קצת דתיים שאהבו אנימה. האינטרנט תמיד היה מגרש המשחקים הכי מזמין בשבילי- שחיתי בו כמו סלמון מאושר, מגיבה בשגיאות כתיב באנגלית, משתמש בסלנג אמריקאי בבטחון מופרז (אבל תמיד בתקינות פוליטית), מור��דה עכברים מעוצבים של הלו קיטי לבלוג בטאמבלר, דופקת וזורקת רשתות חברתיות שונות, מעלה פרקים ראשונים של ספרים מדומיינים לוואטפד ונוטשת. משהו ביכולת להשתין בכל פינה, להשאיר פירורי לחם- אבל תמיד לא עד הסוף, בלי להצטרך להבלע בזהות אחת- נתן לי מרחב התנסות מושלם- המורטוריום שכל נערה יוצרת יכולה לבקש לעצמה. בפריפריית מידל-קלאס העירונית שגדלתי בה הייתי צריכה לנשום את האוויר המזוהם בגוף הפיזי שלי, לבחור מגמה, לבחור חברות, לעשות שפם. בגוף המרושת שלי, לעומתו, יכלתי לנשום מה שבא לי, ולרשום מה שבא לי, ולהיוולד מחדש כמה שאני רק רוצה, ולהתאבד בלי להתחייב למוות אף פעם, וזה היה אדיר, ואני רוצה את זה בחזרה (אז נראה לי שאני חוזרת).